נתן ואח' נ' ששת רשת חנויות כלי בית ומתנות בע"מ

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של כבוד בית המשפט השלום בת"א-יפו (כבוד השופטת ח' פלינר ; ת"א 30924/06) מיום 28.7.2008 במסגרתו נתקבלה תביעת המשיבה לחיובם של המערערים ביחד ולחוד כערבים לחיוביה של חברת אייצ'. אר. כלי בית ומתנות בע"מ (להלן - החברה).

רקע עובדתי

1. המשיבה הינה חברה המפעילה רשת בתי עסק המוכרים כלי בית ומתנות. המערערים הינם בעלי המניות ומנהליה של החברה. הצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן לגיבושו של הסכם זכיונות אשר בסופו של יום לא נחתם. חרף עובדה זו פעלו הצדדים במשותף, בתקופה שבין אפריל 2003 לינואר 2005, כשהמשיבה מספקת סחורה לחברה וזו מוכרת אותה בחנות שפתחה בפתח תקווה (להלן – החנות).

החברה נקלעה לקשיים ונוצר חוב כלפי המשיבה. הצדדים הגיעו להסכמה כי בכדי לכסות חלק מהחוב, החברה תעביר למשיבה את המלאי בחנות, זיכיון, מוניטין וציוד. לאחר ההעברה, החוב כלפי המשיבה הסתכם בסך של כ300,000 ₪.

החברה כיום איננה פעילה ואין בידיה כל נכסים, ועל-כן השאלה שעמדה לדיון לפני בית המשפט קמא, האם זכאית המשיבה לרדת לנכסיהם האישיים של המערערים מכוח דיני הערבות, הרמת מסך ודיני הנזיקין.

ההליך לפני בית המשפט קמא

טענות הצדדים

2. המשיבה טענה לפני בית המשפט קמא כי יש לראות את המערערים כערבים לחיוביה של החברה מכוח הסכמתם המפורשת אשר ניתנה במהלך המשא ומתן, עוד טרם הועברה החזקה בחנות לידי החברה, ביום 7.4.2003.

לטענתה, הקשר בין הצדדים החל ביוזמתו של המערער 1, שהינו זכיין של המשיבה בחנות המצויה באלעד (להלן – החנות באלעד). המשיבה הדגישה כי במסגרת הסכם הזכיינות שבין המערער 1 לבין המשיבה, ביחס לחנות באלעד, חתם המערער 1 כערב אישי (להלן – הסכם אלעד). לאחר שהמערערים סיכמו את תנאי רכישת הזיכיון מהזכיין הקודם, פנו למשיבה לגבי תנאי הזיכיון. כבר בשלב זה הובהר למערערים כי הם יהיו ערבים אישית לקיום התחייבויותיה של החברה כלפי המשיבה. כתימוכין לכך שהובהר למערערים כי יידרשו לחתום כערבים, הצביעה המשיבה על טיוטות ההסכם שהוחלפו בין הצדדים ומכילות את הדרישה כי יינתנו ערבים. המערערים מצידם לא מחו על דרישה זו, שכן היה ברור להם כי כתנאי לזיכיון עליהם להיות ערבים לחובותיה של החברה.

בסופו של יום הסכם הזכיינות לא נחתם, כשלטענת המשיבה הדבר נבע בשל תקלה בינה לבין פרקליטה, ורק לאחר שצ'קים שנמסרו לפקודתה על ידי החברה החלו לחזור וביקשה להיפרע מהערבים, שמה ליבה לכך.

3. לחילופין, טענה המשיבה כי יש לראות את המערערים כערבים מכוח התנהגות, שכן פעלו על פי הסכם הזכיינות כל משך התקופה בה החנות הייתה פעילה, וזאת לאור מודעותם לדרישת המשיבה כי המערערים יהיו ערבים לחיוביה של החברה.

כאמור, המערער 1 היה מודע לדרישה מוקדמת זו בשל היותו צד להסכם אלעד, ואף הזכיר הסכם זה בפנייה לפרקליט המשיבה ביום 27.3.2003 "נא להכין לחתימה חוזה זכיינות לחנות ששת בפתח תקווה, לפי חוזה זכיינות ששת אלעד".

4. בנוסף לאמור, ציינה המשיבה כי הנוהג הוא כי מקום בו הזכיין הינו חברה בע"מ, הערבים לחברה הינם בעלי מניותיה, ועל-כן גם אם לא סוכמה זהות הערבים יש להשלים פרט זה מכוח הנוהג.

5. מעבר לטענות מכוח דיני הערבות נכללו גם טענות מכוח דיני החברות ודיני הנזיקין.

6. המערערים הכחישו כי הייתה הסכמה כלשהי בנוגע לערבות. בין הצדדים היו סיכומים בעל-פה בנוגע לתנאים המסחריים, שנערכו עם רונן לוי, מנכ"ל המשיבה, אשר לא זומן לעדות.

7.לטענתם, ובניגוד לטענת המשיבה, החזקה בחנות נמסרה ביום 31.3.2003 במקביל למשא ומתן ולא לאחריו. המשא ומתן לא מוצה ובשל מחלוקות שונות בין הצדדים לא נחתם ההסכם, ובוודאי שלא גובשה כל הסכמה לעניין זהות הערבים.

8. המערערים הדגישו את העובדה כי אף בטיוטות עליהן הצביעה המשיבה, אין הם מצויינים כערבים. לטעמם לא ניתן להשלים את זהות הערבים ללא הסכמה מפורשת מצידם. כן אין לטעון לנוהג בעניין זה כשזה האחרון לא הוכח.

9. באשר לעילות הנוספות מתחום דיני החברות והנזיקין טענו המערערים כי עילות אלה נטענו כטענות בעלמא וללא כל ביסוס.

פסק דינו של בית המשפט קמא